יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

אמו של הצייר המפורסם נחום גוטמן



אחד הציירים הישראלים, המפורסמים והאהובים ביותר, היה הצייר נחום גוטמן.

גוטמן, נולד בשנת 1898 בטלנשט שבבסרביה, ובשנת 1905 עלה עם הוריו לארץ ישראל.

למד אומנות בבצלאל, ובאירופה. אייר ספרים רבים, וצייר ציורים רבים המתעדים את ארץ ישראל בתהליך בנייתה.

גם את העיר טבריה, צייר גוטמן בשנות העשרים ובשנות השלושים של המאה הקודמת. ובין הציורים המפורסמים שלו, ישנה סידרה של ציורים יפים מהעיר טבריה, ומהכינרת.


התברר, כי לא לחינם צייר גוטמן את טבריה. אמו המנוחה, נפטרה צעירה לימים, בעיר טבריה, אליה באה להירפא ממעיינותיה, כמו רבים אחרים באותה תקופה, ובתקופה הקודמת, שבאו לרחוץ בחמי טבריה שנודעו בסגולתם הרפואית. וכמו רבים אחרים, גם נפטרה כאן.

וכפי המתואר בספר צייד הצבעים, שכתבה רבקה נאור:

בשנת 1909 חלתה רבקה, ומשבארץ ישראל לא נמצא לה מזור, הפליגה עם בנה יצחק לביירות, שם נמצא בית החולים הטוב באיזור. בשלב מסויים החליטו לשוב לארץ ישראל, ובדרכם עגנו בחיפה ומשם לטבריה, להתחזק במרחצאות.






"ביום ראשון, י"ב שבט תר"ע, עלו יצחק ורבקה על הרכבת בדרכם לצמח, ולקראת ערב הגיעו אל סיפונה של סירה ששטה על פני הכנרת הסוערת לטבריה. אבל רבקה לא נהנתה מן הנוף ולא הביטה ביפי הכנרת. מחלתה גברה מאוד בדרך ויצחק תמך בה כאשר ירדה אל החוף".

בטבריה חיכו להם, בנה השני יעקב, ומזכירו של בעלה, הסופר המפורסם שי עגנון.





"יעקב ועגנון חיכו להם על הרציף. רבקה חייכה אליהם חלושות, הכרתה התערפלה ומיד לקחו אותה לבית החולים של המיסיון בטבריה. עוד שלושה ימים נלחמה רבקה על חייה, ובט"ו בשבט תר"ע נפטרה בבית החולים הסקוטי בעיר. היא נקברה בבית הקברות בטבריה. רק בניה הגדולים יצחק ויעקב, וידיד המשפחה, עגנון, ליוו אותה בדרכה האחרונה".



עגנון היה זה שטיפל בסידור קבורתה והקמת המצבה.

וכפי הנראה, כאשר עלה נחום מפעם לפעם לקבר אמו, צייר את נופי העיר.

ברבות השנים נעלם מבני המשפחה, מיקומו המדוייק של הקבר. וכעת, בעזרת הספר 'הקהילה האשכנזית בטבריה', איתרו בני המשפחה את מיקומו המדוייק של הקבר, והמציבה שעליו. 


בספר, מופיע רישום פטירתה בצורה זו:
אשה חי' רבקה בת ר' אוזר מייפה [מיפו] - ט"ז שבט [תר"ע].
ובהערה ציינתי היכן מצבתה וכך כתבתי:
מצבתה בחלקה ב שורה 6 מצבה מספר 366, המצבה קשה מעט לקריאה מכיוון שמוסתרת על ידי מצבה אחרת ומכוסה מעט בכתמים.
וכן העתקתי את נוסח מצבתה:
פ"נ אשה חשובה מרת חיה רבקה גוטמן בת ר' עוזר ברלין ז"ל נפטרה בט"ז שבט התר"ע בהיותה בת מ"ב תנצבה.

לאחר 106 שנים אותר קבר אמו של נחום גוטמן

יום שלישי, 8 במרץ 2016

רבי סלים מענדיל שווארץ


אחד מן הדמויות היחודיות בטבריה, היה רבי נתנאל מענדל שווארץ

או כפי כינויו בפי השכנים הערבים, סאלים מענדיל, חלק גדול מן הפרטים במאמר זה, הם מספרו של יוסף הגלילי, ספר מירון.

סיפורינו מתחיל באבי אביו, ר' נתנאל מנדל מקמניץ פודולסק, אשר נפטר בצעירותו, והותיר אחריו אלמנה עם בן אחד. אותה אלמנה, החליטה לעלות לארץ ישראל, ולהתיישב בצפת, לפני עלייתם נתברכו מפי הצדיק מרוז'ין, שאף נתן בידי שבח היתום מטבע זהב כשמירה לדרך.

רבי שבח גדל בטבריה, ולכשהגיע לפרקו, נשא לאשה את מרת יוטא בת רבי יהודה לייב מצפת. אביה עמד בראש החברא קדישא בעיר, אשר היה צדיק נסתר ונחבא אל הכלים, וכפי המסופר, העירוהו בליל ג' חשוון תרי"א לכרות קבר לצדיק מרוזין. גם רבי שבח היה מאנשי מירון, והיה מביא לשם את בנו מילדותו, וכבר את החלאקה שלו, חגג עמו אביו במירון.

רבי שבח היה מגדולי המשמחים בהילולא במירון, וכינויו היה 'שמח תשמח'. אמרו כי לולי נוכחותו במירון, עלולה ההילולה להיראות כחתונה בלי כליזמרים.

בשנת תרס"ט, ימים ספורים לפני לג בעומר, כאשר עמד להשלים כדרכו את כל הכנותיו לקראת עלייתו למירון, נפל למשכב, וחלה את חליו האחרון אשר ימות בו. כאשר ראו בניו את מצבו, הצטערו מאד על כך, כאב להם מצבו של אביהם, וכאבה להם האפשרות שלא יעלו למירון. מפני שחששו שמא הגיע עתו של אביהם, להסתלק מן העולם, והם לא יהיו ממטתו.

רבי שבח קרא לבניו ואמר להם: בני, לדאבוני תש כוחי ושוב אין בי יותר כח לעלות למירון כמו כל הימים. זה לי למעלה מיובל שנים שלא החסרתי אף הילולא אחת. רואה אני ששעותי ספורות, ועוד מעט אשיב את נשמתי לצור מחצבתה. אבל לא כן אתם. אל תפרו את שמחת רבי שמעון. מצפים לכם שם. זאת עשו. מהרו ועלו למירון, אני אמתין לכם עד שובכם משם. מבטיח אני לכם בזה כי אמתין לכם, רק מהרו ועלו.

שמעו בקולו ולעצתו, ובהגיעם לשם באיחור, צהל כל החוגגים, שתמהו על עיכובם. אחר שרקדו כל הלילה וחצי היום, הגיע רץ מיוחד אשר נשלח אליהם מטבריה על גבי פרידה מהירה, וכה אמר בשם אביהם, את תפקידכם מילאתם באמונה, ואלוקי רבי שמעון יהיה בעזרתכם, הזדרזו ותזכו עוד למצוא את אביכם בחיים.

מיהרו ושכרו פרידות ודהרו עליהן לטבריה. בהגיעם בחשכת הליל, מצאו כי עוד אביהם חי, וגדולה היתה שמחתם. אביהם בראותם חוזרים, הספיק לשאול, הגעתם כולכם? וכשמרו לו שאכן חזרו כולם, אז אמר, וכעת יכול אני כבר להסתלק מן העולם, אלקא דרשבי ענני, בידך אפקיד רוחי, ותיכף התחילה גסיסתו, ואמר בהכרה מלאה ובצלילות הדעת שמע ישראל, ויצאה נשמתו בטהרה.